פוסט טראומה: כשהחבלה הנפשית חודרת הביתה

"התסמונת לא אחידה. היא עשויה להיות מלווה בדיכאון, הפרעות שינה והתמכרויות. לכן, גם האבחון וגם השיקום חייבים להיות מותאמים אישית"

נשים פונות פחות לעזרה

איך שינתה המלחמה את דפוסי הטראומה, הכעסים והאלימות?

"יש לנו נתונים ממחקרים לפני ואחרי המלחמה, ורואים שזאת אלימות אחרת מזו שהכרנו – קודם כול משום שאנחנו רואים אלימות אצל משפחות שלא השתמשו בה לפני המלחמה. אם בעבר, בקווים כלליים, טיפלנו באלימות במשפחה המבוססת על פחד ושליטה – הצורך להשיג מעקב והיררכיה – כיום אנחנו רואים יותר אלימות שמגיעה מחוסר יכולת לווסת את הגוף והרגש, קושי לווסת את המעבר מהאינטנסיביות של המילואים אל החיים הרגילים. מילואימניק חוזר הביתה ושואל את עצמו: מה אני עושה פה, מהי המשמעות של העשייה שלי, למשל, למה אני צריך לרחוץ את הילדים. גם המעבר מהמקלטים לשגרה הוא לא קל לגוף ולנפש, זה מעבר של ממאה לאפס ובחזרה, ולוקח לגוף ולנפש הרבה זמן לעבור מהדריכות לשגרה ובחזרה".

באחד המחקרים שלכם מצאתם גם הבדלים בין נשים וגברים בדפוסי התגובה. ספרי על זה בבקשה.

"הנתונים מראים כי שיעור הנשים שמשרתות במילואים עלה ל-30%, אבל שיעור הנשים שפונות לעזרה אחרי שירות המילואים לא עלה – כלומר, יש פה פער. למרות שנשים משרתות פי חמישה מאשר פעם, שיעור הפנייה לעזרה של נשים מכלל הפונים לעזרה נשאר שישה אחוזים. איך להסביר את זה? אנחנו יודעים שלא רק החוויות שהן חוות שונות, אלא גם בני הזוג והמשפחה מתייחסים אליהן אחרת והחברה מתייחסת לשירות שלהן אחרת. לעתים אומרים להן 'אתן רציתן, אתן בחרתן'. חלק מאי הפנייה מבטא חוסן והתמודדות וחלקו כנראה פניות שעוד לא הגיעו או יגיעו מאוחר יותר".

וכשהן צריכות עזרה, ממי הן מבקשות?

"המחקר שלנו הוא איכותני, כלומר מבוסס על ראיונות, ושמענו מהמרואיינות המילואימניקיות שיש היררכיה של קרביות גם בתוך יחסי הזוגיות שלהן. לא תמיד השירות במילואים מחזק את הזוגיות, לפעמים קורה ההפך. ראינו שהרבה פעמים כשהנשים צריכות עזרה סביב מצוקת המלחמה הן פונות דווקא לחברות, לא לבני הזוג. האם זה משום שיש מתח בין בני הזוג לגבי מי תרם יותר, מי חסין יותר? האם זה כי בן הזוג טרוד במילואים שלו?אנחנו כרגע עובדים על ניתוח הנתונים. המחקר קטן עדיין, אבל זאת שאלה". 

"כיום אנחנו רואים יותר אלימות שמגיעה מהקושי לווסת את המעבר מהאינטנסיביות של המילואים אל החיים הרגילים"

ההורים לוקחים על עצמם יותר מדי

זווית מפתיעה היא של ההורים למילואימניקים. גם הם מושפעים.

"כן, הרבה מהחיילים והמילואימניקים הם בני 20 עד 30, גיל שנקרא 'בוגרים צעירים', young adults, שבו אמורים להתחיל לפתח חיים נפרדים – ללמוד, לעבוד וכו' ולבקר את ההורים פעם בשבוע–שבועיים. אבל בעקבות המלחמה רואים אותם יותר ויותר חוזרים להורים. לפעמים זה בגלל משברים עם בנות הזוג, או בגלל שבדיוק סיימו לימודים והמלחמה עצרה את המשך ההתפתחות שלהם. אז ההורים במצוקה".

"הילד בן 30, יש לו חום גבוה".

"בדיוק. צריך לזכור שכאשר הילד סובל ממצוקה נפשית, והוא לא מוכן לדבר איתך ואתה לא יכול להכריח אותו ללכת לטיפול, גם ההורים במצוקה. ראינו הורים לילדים נשואים שעוזרים להם בטיפול בילדים כי הם פוחדים שבת הזוג תעזוב אם הנטל עליה יהיה גדול מדי. יש מי שדואגים לילדים לתרופות פסיכיאטריות, מסדרים את החדר וממלאים חובות עבורם. הם עושים את זה מרצון וממניעים טובים, אבל אם הם יעשו את את זה במקומם כל הזמן לא נעזור להם".

אז המסקנה היא לא לקחת על עצמנו יותר מדי?

"יש מחקרים על פוסט טראומה שמראים שככל שהמצוקה יותר גדולה, בנות הזוג עושות יותר 'התאמות', וככל שהן עושות יותר התאמות – המצוקה של בן הזוג הטראומטי גדלה. למה זה קורה? כי אם כבת זוג אני לוקחת את הילדים לגן במקומו, אני למעשה מחזקת את ההימנעות שלו ואת חוסר השליטה שלו על חייו. מה שמתחיל כמעשה של רצון טוב, בסופו של דבר מחזק את מעגל ההימנעות. כך, גם כאשר ההורים לוקחים על עצמם יותר מדי. הבן אומר לעצמו: אולי באמת אני לא יכול".

למרות שזה נעשה מתוך רצון טוב.

"ברור. אבל מה שבהתחלה עוזר ומוריד את רמות החרדה של בן המשפחה הפוסט טראומטי, בסופו של דבר מגדיל את ההימנעות ומונע חזרה לתפקוד. במחקר שנמצא עוד בתהליך, הנחינו כמה קבוצות של אימהות לשורדי הנובה, שחלקן סיפרו שאחרי הפגיעה עזבו את כל עיסוקיהן והקדישו את עצמן לטיפול בילדיהן הבוגרים: בישלו להם, ניקו אחריהם. ההורים אומרים לעצמם 'אם אני לא אעשה, מי יעשה', אבל עם כל הרצון הטוב ההתנהגות הזו יכולה גם להנציח את המצב. הם משמשים ברומטר לילדים שלהם ומסמנים להם שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם".

שיקום מותאם אישית

מה זאת בעצם פוסט טראומה? נראה שהיא כוללת הרבה מאוד סימפטומים.

"יש סוגים שונים של פוסט טראומה. במאמר אחד ראיתי שנקבו במספר של מעל 60,000 דפוסים. המשמעות היא שזו לא תופעה אחת. יש מי שיהפוך להיות יותר מוחצן, כועס וחסר סבלנות, יש מי שייסוג לתוך עצמו, יתכנס ויהפוך להיות נמנע מאוד, ויש מי שהם גם וגם".

איך אפשר לבנות מערך טיפול בתופעה שהביטויים שלה כל כך מגוונים?

"זאת בדיוק הסיבה שהמחקר שלנו הוא חלק מרפואה מותאמת אישית. גם האבחון וגם השיקום חייבים להיות מותאמים אישית. התסמונת היא לא אחידה: היא עשויה להיות מלווה בדיכאון, הפרעות שינה והתמכרויות. לא מדובר רק על סמים, אלא גם על התמכרויות לפורנו, קניות והימורים. לעיתים יש אלימות זוגית ומשפחתית. לכן ההשלכות של המלחמה הן רחבות מאוד, ואנחנו צריכים להיות מוכנים להכיר את מגוון התופעות ולשאול את מי שפונים לעזרה את השאלות הנכונות".

גם הטיפול שלכם צריך להיות מותאם אישית.

"בוודאי, אין תבנית אחת שמתאימה לכולם. אנחנו תופרים תהליך שמתאים לתרבויות שונות – חילונים, דתיים, ערבים, עולים חדשים וכדומה – ההתמודדויות הן שונות והתהליך צריך להיות מותאם. למשל, אם אני אבוא למשפחה שהיא חלק מקהילה מאוד תפקודית וארצה לדבר איתם על רגש, זה פחות יתאים. אז צריך לגשת לזה אחרת. צריך גם לקחת בחשבון שגם אנשים מאוד תפקודיים עלולים בשלב מסוים להתעייף או להתפרץ".

איך הטיפול שלכם השתנה בעקבות המלחמה?

"עוד לפני המלחמה היו לנו שני סוגי טיפולים, זוגי ומשפחתי, אבל מאז המלחמה יש הבנה שכולנו משפחה, וההסתכלות הזאת התרחבה לא רק במובן התיאורטי אלא גם בכך שאנחנו מציעים פרויקטים טיפוליים בגישה משפחתית. למשל, יוזמה של פרויקט טיפולי של ארבעה–חמישה מפגשים להורים ולילדים עד גיל 12 שנקרא 'טיול משפחתי', בשיתוף המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה. זה פרויקט מחקרי וטיפולי, שבו החוקרים עוקבים אחרי השפעות ההתערבות על המשפחות והתקשורת שלהן".

 

"מאז המלחמה יש הבנה שכולנו משפחה. ההסתכלות הזאת התרחבה גם בכך שאנחנו מציעים פרויקטים טיפוליים בגישה משפחתית"

דרכי החלמה מחוץ לטיפול

איך עוזרים לבני המשפחה להתגבר על הכעס והאשמה?

"אנחנו לא משחררים מאחריות. אנחנו נותנים ידע על המנגנון של אשמה וכעס, ואיך זה קשור לפוסט טראומה. אנחנו מיידעים מה קורה לגוף במצב הזה, ומלמדים טכניקות, אישיות, זוגיות והוריות לוויסות הכעסים. אני לא מנרמלת, אבל מלמדת שזה קורה. בלי שיהיה לנו את הביטחון בבית, בלי שנוכל להתנהל בבית בלי ללכת על קצות האצבעות, בלי שכל שיחה תתלקח לקונפליקט, לא נוכל להתקדם לצרכים הנוספים של קרבה, אינטימיות והגשמה עצמית. לכן זה חשוב כל כך".

פרופ' רחל דקל,ממרכז דנגור לרפואה אישית מותאמת באוניברסיטת בר־אילן, חוקרת התמודדות עם אירועים טראומטיים

 

האם את אופטימית? האם באמת אפשר לרפא את השפעות הטראומה על מערכות יחסים?

"לרפא זאת מילה גדולה. אנחנו מדברים על התאוששות. אנחנו מדברים על חזרה לתפקוד. על חיים לצד הטראומה. זו תנועה בתוך תהליך של שינוי, ובהחלט אפשר להציע דרכים לשיפור ולשינוי – לגבי זה אני אופטימית. אבל יחד עם זה, אני חושבת שאנחנו עומדים לפגוש עוד הרבה זמן את ההשפעות הנפשיות של המלחמה הזאת. צריך גם לומר שדרכי הטיפול לא חייבות לעבור רק דרך טיפול מוסדי; הן יכולות להיות גם באמצעות המשפחה והקהילה, מוזיקה, טבע וספורט – לא הכול חייב להיות דרך טיפול ושיחות. גם את זה למדנו".

כבר עשור את עוסקת לצד המחקר בטיפול בפועל. מה הופך את אוניברסיטת בר־אילן למקום טוב למחקר ולטיפול בטראומה?

"יש בבר־אילן הרבה חוקרי טראומה וקלינאים. יחד אנחנו יוצרים פסיפס גדול ומשתפים פעולה. כל אחד מאיתנו עובד על אספקט אחר, כך שהתלמידים מקבלים טווח של הזדמנויות והעשרה, וגם המחקר מתפתח בזכות היכולת להתבונן על אותה שאלה מנקודות מבט שונות. מעבר לזה, לערכים של משפחתיות וקהילה יש מקום חשוב בבר־אילן ויש הרבה רצון להיות אקדמיה המחוברת לשטח ופועלת להיטיב את החיים בישראל".

במבט קדימה לעוד עשר שנים, איך תיראה לדעתך העבודה הסוציאלית בתחום הטראומה?

"כבר רואים שינוי גדול בממדים של תופעות הטראומה ובהיקף ההשלכות שלהן, ויש הבנה שעם היקפים כאלה צריך להכשיר הרבה מאוד מטפלים – פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ועוד – ולפתח כלים משופרים להערכה, מיון ואבחון. יש, אגב, מי שנעזרים בכלים של בינה מלאכותית, אבל זה כמובן לא מחליף את ההערכה האנושית. נוסף על כך, עם מספר גדול כל כך של אובדנים בקהילה צריך להתייחס גם לשכול ברמה הקהילתית. זה דורש גם שינויים במחקר, ושילוב טוב יותר של הידע המחקרי והטיפולי. המחקר יהיה חייב להיות מחובר יותר לשטח, ולצרכים המתרחבים של הטיפול".

 

קרדיט תמונות: פרופ' רחל דקל