אוקסיטוצין כסמן של שינוי במסגרת טיפול בדיכאון

הפרעת דיכאון קליני/מז'ורי (MDD), המתאפיינת ברגשות שליליים, קשיי ריכוז, עייפות, חוסר יוזמה ואומללות, פוגעת במיליוני נשים וגברים ברחבי העולם מדי שנה. דיכאון קליני מהווה נטל כבד על הסובלים ממנו, כמו גם על המשפחות ועל מערכות הבריאות.

קיים מגוון רחב למדי של טיפולים פסיכולוגיים לדיכאון, אך המנגנונים שבהם תלויה הצלחה הטיפולים הפסיכותרפיים לסובלים מדיכאון עדיין אינם מובנים במלואם.

האם אפשר למצוא מדדים ביולוגיים אובייקטיביים למדידת תוצאות הטיפול הפסיכותרפי, וכך לייעל את הטיפול ולהתאים אותו למטופלים ספציפיים? עד כה, מרבית המחקרים שעסקו בתועלות המושגות מטיפולים פסיכותרפיים התבססו על דיווחי המטופלים עצמם וכתוצאה מכך, שיטות המחקר היו מוגבלות. המחקר הנוכחי, שנערך במעבדה לחקר פסיכותרפיה בהובלת פרופ' דנה אציל-סלונים, ביקש לפרוץ את גבולות המחקר הפסיכותרפי ולמצוא סמן ביולוגי שנוכחותו תוכל להעיד על הצלחה, או על כישלון, של תהליך הטיפול בדיכאון.

השערת המחקר: הקשר בין תסמיני דיכאון לבין אוקסיטוצין

המחקר פורץ הדרך התמקד בהורמון אוקסיטוצין, וביקש לחקור את הקשר בין שינויים ברמות הורמון זה ובין שינויים בחומרת התסמינים בקרב מטופלים הסובלים מדיכאון קליני.

אוקסיטוצין הוא נוירופפטיד, מולקולה קטנה שמתפקדת כשליח בין אזורים שונים במוח. מערכת האוקסיטוצין נמצאה קשורה לתפקודים תאיים, מולקולריים ועצביים שונים, והיא מתווכת בין המוח לבין שאר איברי הגוף, וכמו כן משפיעה על מערכות הדחק, התגמול והחיסון. לאוקסיטוצין יש תפקיד משמעותי בלידה ובהנקה בנשים, והוא ממלא תפקיד ביכולת יצירה וקיום של קשרים חברתיים בגברים ובנשים.

בתחום חקר הדיכאון, התגלה כי האוקסיטוצין מעורב הן בתהליכים תוך-אישיים והן בתהליכים בין-אישיים הקשורים לדיכאון, אך הקשר בין תסמיני הדיכאון ובין רמות הבסיס של האוקסיטוצין שנוי במחלוקת, על רקע העובדה שבחלק מהמחקרים נראה קשר בין דיכאון ובין רמות בסיס מופחתות של אוקסיטוצין, ובחלק אחר נמצא קשר לרמות מוגברות שלו, ובחלק נוסף לא נמצאו כל הבדלים בין רמות הבסיס של האוקסיטוצין בקרב הסובלים מדיכאון לעומת אנשים בריאים.

ייתכן שהסיבה לסתירות אלה קשורה למגבלות המחקר: מרבית המחקרים שנעשו עד כה היו מחקרי חתך, שבהם נלקחה דגימה חד פעמית, ובהם הושם דגש על רמות הבסיס של האוקסיטוצין, ולא על תגובתיות מערכת האוקסיטוצין – כלומר, שינוי מרמת הבסיס של ההורמון בגוף בתגובה לגירוי סביבתי כלשהו. היות ותסמיני הדיכאון נוטים בדרך כלל להשתנות עם הזמן, מחקרים שבוחנים את התגובתיות של מערכת האוקסיטוצין כנגד הדינמיקה של תסמיני הדיכאון יכולים לתרום משמעותית להרחבת ההבנה המדעית באשר לתפקידו של האוקסיטוצין במצבי דיכאון.

השערת המחקר העיקרית הייתה שמטופלים שנוטים להציג מידה רבה יותר של תגובתיות אוקסיטוצין למפגש התרפויטי יציגו שיפור רב יותר בתסמיני הדיכאון במהלך הטיפול, לעומת מטופלים שתגובתיות מערכת האוקסיטוצין שלהם קהה – כלומר, תגובתית פחות לגירוי סביבתי.

איסוף הנתונים וניתוחם

המחקר כלל 30 מטופלים (19 גברים ו-11 נשים) בגילאים 21–59 שאובחנו בדיכאון קליני. המטופלים עברו פסיכותרפיה קצרת מועד (16 פגישות) פסיכודינמית המותאמת לטיפול בדיכאון. 9 מטפלים (5 נשים ו-4 גברים) השתתפו במחקר, כולם בהכשרה קלינית מתקדמת עם ניסיון מוקדם של 3–7 שנים.

דגימות רוק לזיהוי רמות האוקסיטוצין נלקחו לפני ואחרי פגישות הטיפול, מדי שלוש פגישות, כלומר 5 פעמים במהלך מסלול הטיפול. בסך הכול התקבלו 284 דגימות (חלק מהדגימות היו חסרות מסיבות טכניות), שהועברו לבדיקות מעבדה. במקביל למתן דגימת הרוק, ענו המטופלים על שאלונים לגבי מצבם הרפואי באותו יום.

באופן זה, יכלו החוקרים לנתח את השינוי ברמת האוקסיטוצין בתחילת הפגישה ובסופה, לנתח את מגמת השינוי (כלפי מעלה או כלפי מטה) וכמו כן לחשב את השינוי הממוצע בתגובתיות האוקסיטוצין על פני חמש הפגישות שתועדו.

בתחילת כל פגישה, התבקשו המטופלים לענות על שאלון ע"ש בק להערכת דיכאון, אשר סיפק משוב באשר למצבו של המטופל, לחומרת התסמינים שלו, ולהתקדמות, או להיעדרה, במסלול הטיפול.

ניתוח התוצאות

החוקרים עשו שימוש במודלים רב-שכבתיים על מנת לנתח את הקשר בין תגובתיות האוקסיטוצין ובין תסמיני הדיכאון.

החוקרים גילו כי אכן, בהתאם להשערת המחקר שלהם, המטופלים שתגובתיות האוקסיטוצין שלהם לפגישה הטיפולית הייתה גבוהה דיווחו על שיפור רב יותר בתסמיני הדיכאון לאורך הטיפול.

ניתוח נוסף של התוצאות הוכיח כי אין קשר בין מגמת התגובתיות, כלומר אם השינוי בערכי האוקסיטוצין היה כלפי מטה או כלפי מעלה, ובין השינויים בחומרת תסמיני הדיכאון. במילים אחרות: עצם קיומה של תגובתיות גבוהה של האוקסיטוצין הוא סמן ביולוגי להצלחת הטיפול בדיכאון.

בשורה התחתונה

מחקר זה נעשה כחלק ממאמצי המעבדה שלנו לשפוך אור על המנגנונים המקדמים שיפור בפסיכותרפיה, בין השאר על ידי מציאת סמנים ביולוגיים הקשורים להישגים במהלך טיפול. על ידי בחינת הקשר בין תגובתיות האוקסיטוצין והשיפור בתסמיני הדיכאון לאורך מסלול הטיפול, הדגמנו במחקר כי בקרב אלה שסובלים מדיכאון מז'ורי, המטופלים שאצלם נרשמה תגובתיות רבה יותר ברמות האוקסיטוצין לאורך מסלול הטיפול חוו שיפור משמעותי יותר בתסמיני הדיכאון.

לא נמצא קשר בין מגמת השינוי (מעלה או מטה) ברמות האוקסיטוצין ובין השיפור בתסמינים, ממצא שממחיש את חשיבות בחינת התגובתיות של מערכת האוקסיטוצין על פני בחינת רמות הבסיס של ההורמון.

בהיבט הרחב יותר, ממצאים אלה מתווספים לעדויות הרבות באשר לחשיבותה של מערכת האוקסיטוצין, הקשורה להתהוות יחסי אם–ילד וקשרים זוגיים בבני אדם וביונקים בכלל, ומעורבת גם בתהליכי צמיחה מיומנויות חברתיות, פיתוח אמפתיה, רווחה אישית ובחוסן נפשי.

מהממצאים עולה כי תגובתיות קהה של הורמון האוקסיטוצין יכולה להעיד על חוסר גמישות פסיכולוגית ועל קושי להגיב לאינטראקציות בין-אישיות, המובילים לנטייה לחוסר הצלחה בטיפול.

מחקרים עתידיים יוכלו לשפוך אור נוסף על הקשר בין תגובתיות האוקסיטוצין ובין תוצאות הטיפול, למשל על ידי בחינת חומרת התסמינים לפני ואחרי כל פגישה טיפולית, או בדיקה אם מאפיינים ספציפיים של המטופל משפיעים על הקשר בין תגובתיות האוקסיטוצין ותוצאות הטיפול.